אני מבקשת לפתוח את דברי במלים שכתב ע. מוהר: "ילד הולך לו ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב
הולכים הילדים..".
הקשיבו למלים. כמה תום ומנגינה של שגרה מבורכת יש בשורות האלה. רק מי שחווה את מה שחווינו כולנו כאומה בעשרת החודשים האחרונים, כעם וכיחידים, יידע להודות על פתיחתה של שנה חדשה בבוקר בהיר של (כמעט) תשרי; רק מי שחווה את העצב הגדול והדאגה העצומה יידע להודות על התמונה המרגשת שבה הולכים ילדים לביה"ס עם תקוות חדשות בליבם.
תלמידים ותלמידות יקרים, חדשים וותיקים – למרות הכל, ואולי דווקא בגלל, צוות ביה"ס ואני נרגשים לפתוח ביחד איתכם את שנת הלימודים תשפ"ה. שנה, אשר אנו מקווים, תהיה טובה יותר מקודמתה ותתגשם בה התפילה של כולנו לשנה טובה באמת.
ולפני שממש נתחיל, אני מבקשת לומר לכם ולכן, כמה דברים:
תלמידי כיתה א' אשר מתחילים את דרכם בביה"ס, תלמידי השכבות הבוגרות אשר צועדים בדרך המוכרת, וצעדיהם בביה"ס הפכו טבעיים. אני מאחלת לכולכם שתמצאו ב"אופק" מרחב אשר יאפשר לכם להתפתח ולגדול, מרחב שבו תוכלו להציב לעצמכם יעדים, ולגלות שיש דרכים רבות להגיע אליהם, מרחב שבו תוכלו לשנות ולהשתנות.
הביטו תמיד קדימה, לא רק על הנקודה שבה אתם נמצאים. רק מי שמביט קדימה ורחוק יוכל למצוא את השביל אל המטרה שבחר לעצמו. וזכרו שאתם אף פעם לא לבד. אנחנו נושיט לכם יד ונצעד עמכם. זה תמיד קל יותר ביחד.
צוות יקר, אני מודה לכן על היותכן נשות חינוך אוהבות אדם. כל אחת מכן, בדרכה, היא מורה ומנהיגה עבור התלמידים שלנו. אתן מהוות עבורם מגדלור ברגעים הכי מרכזיים בגיל המיוחד והמורכב הזה.
שאול טשרניחובסקי כתב כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. אתן אלה שעוזרות לתלמידים שלנו לבנות את תבנית נוף מולדתם. ואני יודעת שאתן עושות זאת מתוך הלב, ובאמונה שלמה בדרך החינוכית שלנו.
אני מאחלת לכולנו שבכל יום נזכור את תפקידנו כמובילות המעשה החינוכי והפדגוגי במרחב האנושי שביה"ס מזמן לנו.
הורים יקרים, אני שמחה שהצטרפתם אלינו היום ביום החגיגי והשמח הזה. אתם השותפים הטבעיים והמשמעותיים שלנו בדרך. ספרו לנו את מה שאיננו יודעים, דברו איתנו והיו שותפים שלנו בבניית המסלול של הילדים שלכם שהם גם קצת שלנו במסע הארוך הזה. יש לנו מטרה משותפת. כולנו רוצים שלילדים יהיה טוב.
כל מי שנכנס בשערי ביה"ס היום ראה כי ביה"ס חידש את פניו. החל מהגינה המוזיקלית החדשה, השלטים, וכלה במסדרונות. הכל מריח חדש, נקי ונעים.
ובאופן אישי, אני מבקשת להודות לכם היותכם זמינים עבורי, על האוזן הקשבת, על הזמן, על המחשבה ועל עבודה משותפת.
תלמידים יקרים, בביה"ס שלנו אנחנו מאמינים בבני אדם, באנשים, באנושיות שבהם.
באופן אישי, אני מאמינה בחברה מגוונת שבה יש מקום לכולם, בחברה המכבדת את כל פרטיה ומאפשרת ביטוי של דעות שונות תוך שמירה על כבוד הדדי, סובלנות, מחשבה חופשית ומחויבות חברתית. אני מאמינה ברוח שלכם ובכוחות שלכם להגשים חלומות ולהיות כל מה שרק תרצו.
ולפני סיום.
במדינה שלנו הצחוק והעצב, הדבש והעוקץ, המר והמתוק משמשים בערבוביה. הם כל כך מעורבבים עד שלפעמים אנחנו לא יודעים איפה אחד מתחיל ואיפה השני נגמר. האושר והעצב כרוכים זה בזה ומשלימים אותנו יחד לתמונה אנושית שלמה, גם אם בלתי מושלמת.
כולנו ידענו עצב רב בשנה האחרונה. אבל ידענו גם המון רגעים של דבש: ערבות הדדית, שותפות גורל וגם אחדות – וכל אלה הם אבני היסוד של החברה שלנו. הם החוסן שלנו. הם אלה שהופכים אותנו לעם ישראל.
כולנו הגענו לבושים כולנו בצהוב, על מנת לזכור שאנו עדיין בעיצומו של מאבק מתמשך וזוכרים את החטופים, לא שוכחים אותם ולו לרגע חטוף אחד. זו חובתנו. המפגן הצהוב הזה מסמן לכולנו, שתמיד נהיה נאמנים לאחינו שנמצאים בשעת צרה. קוראים לזה ערבות הדדית. וברוח היוזמה הזו, שאימצה מועצת גבעת זאב והנהגת ההורים, אני מציעה שראשי התיבות של השנה הזו, תשפ"ה יהיו: "תהא שנת פדיון החטופים". אמן!
תלמידי אופק, אני מבקשת להבטיח לכם שככל שהדברים תלויים בנו, נעשה הכל כדי ש"אופק" ימשיך להיות בית חינוך חם, מכיל ומכבד, והכי חשוב: מקום שמח. כי החיוך בעיניים שלכם הוא תמונת הניצחון שלנו. כי הידיעה שאת המנגינה שלנו אף אחד לא יכול להפסיק היא ניצחון הרוח שלנו.
אז בואו כולנו נברך את שנת תשפ"ה: תהיי טובה אלינו, רחומה עלינו, בשרי לנו בשורות טובות, השיבי לנו את החטופים, את הגאולה, את השגרה. שנה חדשה התחילה היום, היי נא ברוכה ובואך לשלום.